האקדח שבחדר (“תניח את האקדח, אז נדבר.”)


אחד מהאתגרים הקשים והעיקריים ביותר ש-וולונטריסטים נאלצים להתמודד עמם, הוא הצורך התמידי להצביע כל פעם מחדש על “האקדח שבחדר”. בדיונים פוליטיים, זה יכול להיות קשה מאוד לחתוך דרך אינסוף ההפשטות הסוערות שבשימוש בו על מנת לכסות על העובדה הבסיסית, שהממשלה משתמשת באקדח בשביל לאלץ אנשים לעשות את מה שהם לא רוצים לעשות,  או למנוע מהם לעשות את מה שהם כן רוצים לעשות. כשאני מקשיב ללא-וולונטריסטים, אני לרוב משתוקק ל “מטריית-לשון-נקייה” להדוף בה את הטפטוף השומני והבלתי פוסק של מילים וביטויים שנועדו לטשטש את המציאות הפשוטה של אלימות מדינית. אנחנו שומעים אינסוף שטויות על “טובת החברה”, “חלוקה מחדש של ההכנסות”, “חינוך הילדים” וכו’ – אינסוף ניסיונות לקבור את הקנה העירום של המדינה בהר של מטפורות מתקתקות.

זו מטלה מעייפת אך עקרונית להמשיך להזכיר לאנשים שהמדינה אינה דבר מלבד סוכנות של אלימות. כשמישהו מדבר על “מדינת רווחה שעוזרת לעניים,” עלינו להצביע על האקדח שבחדר. כשמישהו מתנגד לדקרימינליזציה של מריחואנה, עלינו להצביע על האקדח שבחדר. כשמישהו מציע להוריד את נטל המס, עלינו להצביע על האקדח שבחדר – אפילו אם רק כדור אחד יצא ממנו.

כל כך הרבה שפה פוליטית הומצאה בשביל לטשטש את המציאות הפשוטה של אלימות מדינית, שוולונטריזם לרוב, בטח נשמע כמו תקליט שרוט. אנחנו חייבים, בכל אופן, להמשיך לקלף את הלשון הנקייה ולחשוף את האכזריות שהחברה מעודדת בשורשם של המוסדות החברתיים מהמובנים בחברה ביותר.

לאחרונה השתתפתי בוויכוח עם איזו גברת לגבי בתי ספר ציבוריים. כמובן, היא העלתה סיבות אחר סיבות לגבי למה בתי ספר ציבוריים מועילים, כמה נפלאים הם היו לילדים נזקקים, כמה עקרוניים הם היו ליציבות החברתית וכו’ וכו’.

כל אחת מהנקודות האלו – ורבות נוספות – יכלו לכלות שעה אחר שעה של הלוך ושוב, והיו מצריכות מחקר כולל ונימוקים פילוסופיים מסובכים. אבל לא היה צורך באילו שהם מחקרים שכאלו – כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להמשיך לומר:

“העניין הוא לא האם בתי ספר ציבוריים הם טובים או רעים,

אלא האם מותר לי לא להסכים איתך מבלי שירו בי.”

רוב הוויכוחים הפוליטיים הם בדרך כלל כאלו פשוטים. אנשים לא נכנסים לוויכוחים אלימים לגבי איזו מסעדה הכי טובה בגלל שהממשלה לא כופה מסעדה אחת על כולם – ויורה באלו שמנסים להקים מסעדות מתחרות. האמת היא שלא יכולתי להתעניין פחות בהבחנה של הגברת הזו בעניין השכלה – בדיוק כפי שהיא לא יכלה להתעניין פחות ממה שהתעניינה בהבחנה שלי – אבל אנחנו מאולצים להתווכח מכיוון שנאסר עלינו להחזיק בדעות שונות מבלי שאחד מאיתנו יקבל כדור. זה היה העיקר בדיון שלנו, וכל עוד שזה לא זכה להכרה מצידה, לא התקדמנו לשום מקום.


קיומם של ביטויים מסוג לשון נקייה הוא סימן שמאוד עוזר לעתידה של חברה – למעשה, לא הייתי מאמין בעליונותה המוסרית של חברה ללא מדינה אם הלשון הנקייה לא הייתה קיימת! אם, בכל פעם שהזכרתי לאנשים שהעמדות הפוליטיות שלהם כולן מצריכות שאני יקבל כדור לראש או איעצר, הם היו נוהמים: “בטח, אין לי בעיה אם זה – בעצם, אם אתה ממשיך לא להסכים איתי אני הולך לירות בך בעצמי!” – אז, הייתי אומר שזה קשה מאוד לטעון בעד חברה ללא מדינה!

למרות זאת, ביותר מ- 20 שנות ויכוחים מסביב הנושא הזה, לא מצאתי נשמה אחת בודדה שרוצה לירות בי בעצמה או שמישהו אחר ירה בי. אני לוקח את העובדה הזו כנחמה אדירה, מכיוון שהיא מסבירה בדיוק מדוע שפת לשון נקייה כה עקרונית לתחזוקה ולהגברה של אלימות מדינית.

הסיבה ששפת הלשון הנקייה נמצאת כל הזמן בשימוש בעבור טשטוש “האקדח שבחדר” היא פשוט העובדה שאנשים לא כל כך אוהבים אלימות. רוב האנשים יעשו כמעט כל דבר בשביל להימנע ממצב אלים. אפילו לצמא הדם הגדול ביותר מהתומכים בפלישה לעיראק יהיה קשה להצדיק את ההצעה שכל מי שמתנגד לפלישה צריך לקבל כדור לראש – בגלל שבעבור "חירות" כזו היו צריכים לפלוש לעיראק מלכתחילה! אבל איך יש לי זכות להתנגד לפלישה לעיראק אם אני מאולץ לשלם בעבורה דרך מסים? בוודאי זוהי סתירה מגוחכת, כמו לטעון שלאדם יש את הזכות לחופש ביטוי, וגם שצריך לעצור אותו בגלל שהוא הביע את הדעה שלו. אם יש לי את הזכות להתנגד לפלישה, בוודאי שאני לא יכול להיות מאולץ לממן אותה. אם אני נאלץ לממן אותה, אז כל זכות שיש לי “להתנגד” אליה היא לחלוטין דמיונית.


בעקרון, אז, כל הטיעונים הוולונטריסטים מסתכמים בטענה אחת פשוטה:
                “תניח את האקדח, אז נדבר.”

זהו ליבו של המוסר הוולונטריסטי והמוסר של התרבות כולה. אנשים מתורבתים אינם יורים אחד בשני כאשר הם לא מסכימים – אנשים מכובדים לא מנופפים באקדחים בפנים אחד של השני ודורשים כניעה או דם. מנהיגים פוליטיים יודעים את זה טוב מאוד – הייתי אומר יותר טוב מכל וולונטריסט – וכל כך בהתמדה מטשטשים את האלימות של פעולותיהם וחוקיהם בפה מלא, לשון נקיה ומילים בוגדניות. חיילים אינם נרצחים, הם ‘נופלים’. עיראק לא נפלשה, היא ‘שוחררה’. פוליטיקאים הם לא השליטים הפוליטיים שלנו, הם ‘משרתי הציבור,’ וכו’ וכו’.

אל אף שוולונטריזם נחשב למכלול השקפות קיצוני, המטלה העיקרית של וולונטריסט היא לכפות מחדש בהתמדה את המציאות הבסיסית שכמעט כולם כבר עכשיו וולונטריסטים. אם פשוט נמשיך לשאול אנשים האם הם מוכנים לירות במישהו בשביל למלא את רצונם האישי, נוכל מאוד בקלות לשכנע אותם שוולונטריזם זה לא הפשטה, קיצונית או פילוסופיית שוליים, אלא הסבר פשוט של העקרונות שבהם הם כבר חיים את חייהם. אם מפטרים אותך, האם אתה חושב שעליך להחזיק את המנהל כבן ערובה עד שתוחזר לך עבודתך? לא? אז אתה כבר בעמדה הוולונטריסטית בנושא איגודים, מסים וסבסוד תאגידים. אם אתה מוצא את ילדך במרתף מעשן מריחואנה, האם היית יורה בו? לא? אז אתה כבר עכשיו מחזיק בעמדה וולונטריסטית בנושא חוקי סמים. אם ילדך מבריז מבית הספר, האם צריך לירות בו? לא? אז אתה כבר מחזיק עמדה וולונטריסטית בהקשר לבית ספר ציבוריים. האם אלו שמתנגדים למלחמה צריכים לקבל כדור בראש בשל דעותיהם? לא? אז אתה כבר מחזיק בעמדה וולונטריסטית בהקשר למיסוי.

כפי השיטה המדעית, חוזקו הגדול ביותר של הוולונטריזם הוא הפשטות הבלתי מתפשרת. אכיפת חוקי הרכוש הפרטי מובילים לסיבוך כלכלי אדיר, אבל המוסר של הזכויות לרכוש פרטי הוא מאוד פשוט – האם היית יורה באיש על מנת לגזול את רכושו? מורכבות זהה עולה מהיישום הפשוט והכלל-עולמי של עקרון אי התוקפנות. זה כל כך קל ללכת לאבוד במורכבות המוליכה שולל ולשכוח לשמור על ביטוי העקרונות הבסיסיים.

אז תשכחו מפרטים אזוטריים. תשכחו מהעבר של הממשל והכלכלה של שכר מינימום. רק תמשיכו להצביע על האקדח שבחדר, שוב ושוב, עד שהעולם לבסוף יתחיל להתעורר ויניח את אותו באימה ותיעוב.